מאת: רונן מולדובן
לפני שנים רבות, עוד לפני שנפאל אוחדה לממלכה אחת, בעמק קטמנדו היו הרבה ממלכות קטנות. באחת מהממלכות האלו, בכפר קטן חי נגר. הנגר היה בעל מקצוע מפורסם בכל העמק. כל שולחן, כסא וארון שיצאו מתחת לידיו היו מעשי אומנות. אנשים רמי-מעלה מכל הממלכות היו מגיעים אליו כדי לקנות את יצירותיו. לנגר הייתה אישה נאה, שני בנים ושתי בנות, והם כולם חיו באהבה, בנחת וברווחה.
ולנגר היה חלום, עוד מימי נערותו, להיות זמר נודד. אמנם הוא היה שר מדי פעם לבני משפחתו ולחבריו, אבל עבורו זה לא היה אותו דבר כמו להיות זמר נודד שעובר מכפר לכפר.
יום אחד הגיע לכפר איש זקן מאוד ואמר לנגר “נע ונד אני בדרכים. הנה יש לי מטבע זהב. עשה לי בבקשה שרפרף קטן כדי שאוכל לנוח בצדי הדרך”. ראה הנגר שהאיש עני ואמר לו: “שמור את המטבע לדברים חשובים יותר. שב לידי ואכין לך שרפרף.”
התחיל הנגר לעבוד על השרפרף, ניסר קורות, ריצע, שייף וחרט. תוך כדי העבודה זמזם לו שיר. “שיר מופלא אתה שר” אמר לו הזקן “היכן למדת אותו?”. “אני יצרתי אותו” ענה לו הנגר. “שיר זה ראוי שישמע בכל מקום”. עצר הנגר ממלאכתו ואמר “אכן, יש לי חלום להיות זמר נודד ולהביא את השירים שלי לכל כפר וכפר בעמק קטמנדו”. “ולמה אתה ממתין? השיר שלך יכול להביא אנשים רשעים לטוב, ואנשי מדון לשלום.”. צחק הנגר “ולעזוב את כל זה? להיות זמר נודד? איך אפרנס את משפחתי?”. “ומיהו אותו שוליה שעובד איתך?” הזקן שאל על הבחור שגילף עץ בחלק השני של בית המלאכה “זהו בני הבכור, אותו אני מלמד את כל מה שאני יודע, כמו שאבי לימד אותי”. הזקן קרץ קריצה מחויכת והנגר הבין. “לא. איך אוכל להשאיר אותו לבד? אני לא יודע אם הוא מוכן.”. “איך תדע אם הוא מוכן אם לא תיתן לו להיות לבד?”. חשב הנגר וחשב ונזכר שהוא הפך לנגר מומחה כאשר אביו נפל למשכב ונתן לו לעבוד לבד. “אבל איך אני אראה את משפחתי? הרי לא אוכל לקחתם איתי. ולהתחיל בתור זמר נודד ללא כסף… איך אדע שבאמת אנשים ירצו לשמוע אותי? ומה האנשים יחשבו עלי?”. “זה החלום שלך. מי יודע מה יקרה?” אמר הזקן והשתתק.
הנגר שקע בעבודתו תוך שהוא מהרהר בדברי הזקן. הוא חיבר את רגליי השרפרף למושב. אפילו השרפרף היה יצירת אומנות. כשהרים את ראשו גילה שהזקן נעלם.
עוד באותו יום הודיע הנגר למשפחתו שמחר הוא עוזב את הבית והולך להיות זמר נודד. להפתעתו הרבה בני המשפחה לא התנגדו ואפילו תמכו ברצונו.
למחרת, מוקדם בבוקר, נפרד הנגר מאשתו, שני בניו ושתי בנותיו ויצא למסע. מדי כמה חודשים היה חוזר לכפרו כדי לשאול לשלום משפחתו ולראות את בנו בכורו עולה עליו באומנותו.
הנגר התחיל לשיר בכפרים הקטנים, ואז עבר לערים שבהן המקדשים ענקיים והארמונות מפוארים. כשהתעייף מההליכה היה יושב על אותו השרפרף שהכין לזקן וחושב על שירים חדשים. חלק אהבו את שיריו וחלק לא, אולם כולם מצאו את עצמם מזמזמים את השירים אחרי ששמעו אותם. ואומרים שהשירים היו כל כך חזקים שכל מי ששמע אותם הפך מאיש מדון לאיש שלום, מרשע לאדם טוב.
באותו זמן, אחד המלכים בעמק קטמנדו החליט שהוא יהיה המלך הגדול של עמק קטמנדו והתחיל לתקוף את הממלכות השכנות ולהשתלט עליהן. מלחמה בערה בעמק, אולם, בפתאן, עיר המקדשים הגדולים, היה מלך חכם ששמע על שירתו הנפלאה של הנגר. הזמין המלך את הנגר הנודד לארמון ושלח אותו למלך העריץ עם זהב ויהלומים והודעה בזאת הלשון: “כאות כניעה למלך הגדול, מלך פתאן שולח לו זהב ויהלומים ואת הזמר הטוב ביותר בעמק קטמנדו”. כששמע מלך המדון את השיר הבין את מעשיו ושלח את הנגר חזרה למלך פתאן עם הזהב והיהלומים ושלח מסר של שלום לכל המלכים.
כך המשיך הנגר שהפך לזמר נודד להפיץ את שיריו. ובאותו דור ובדורות שאחריו שררו שלום, אחווה ושגשוג בעמק קטמנדו.